אמרפל. ובמקרא ה׳ כתיב בראשונה כדרלעמר. היינו משום דבגדולה והנהגת המלוכה בתוך המדינ׳ הי׳ אמרפל בראש. אבל בגבורה ובמלחמה הי׳ כדרלעמר בראש. וע״ע בסמוך ישוב אחר על שינוי הסדר. ומ״מ גם זה הטעם מוכרח מפסוק י״ז שתלה העיקר בכדרלעמר: כל אלה חברו. הכתוב מספר והולך גבורות ד׳ מלכים כדי להגדיל הנס של א״א. וסיפרה התורה דחמשה מלכים אלו חברו ביחד ונלחמו את ארבעה מלכים שלא נתחברו אלא כל א׳ להם בפ״ע כאשר יבואר להלן ט׳. ומ״מ נצח כל א׳ מהם כל החמשה שנתחברו: שתים עשרה וגו׳. שלא תאמר דהסיבה הית׳ מפני שהיה פתאום ולא הכינו עצמם למלחמה כמו ד׳ מלכים אלו שיצאו בהכנה לכך. ע״כ פירש הכתוב שהי׳ במרידה וא״כ ידעו שיבואו עליהם למלחמה להחזירם לעבדות ומסתמא הכינו עצמם בכל האפשר: את רפאים וגו׳. כל אלו ידועים לגבורים כמבואר בס׳ דברים ב׳ כ׳ ומזה מובן גבורת ד׳ מלכים: בהררם שעיר. נמצא עברו מצפון א״י עד עבר השני של דרום שהרי שעיר שהוא אדום היה בדרומה של א״י ובבל זה שנער מצפון. וע״כ כתיב במקרא הסמוך וישובו דכבישתם שדה העמלקי הי׳ בדרך חזרתם לצד צפון והודיע הכתוב כ״ז שמובן שלא במשך קצר נעשה כ״ז והלא ידעו סדום ועמורה שבשובם משעיר יבואו עליהם שמרדו בהם וא״כ מסתמא התחזקו בכ״ז המשך כל האפשר למלחמה: אל עין משפט הוא קדש. הדרש ע״ז במ״ר אל עין שעשתה מדה״ד בעולם בקשו לסמותה. והביאור ע״ז דמש״ה הלכו בשובם לא״י והכו את האמורי היושב בחצצן תמר היא עין גדי שהוא בא״י לא שבקשו לכבוש א״י מיד הכנענים אלא שבקשו להגיע לאברם. ופי׳ הכתוב מה היה להם על אברם משום שעד כה היה מתנהג הכל בטבע בלי השגחה כלל. והנה אברם גרם שיהיה הכל בעין השגחה ולשפוט במדה״ד מש״ה בקשו לסמותה ומזה הטעם בא עמלק על ישראל כמש״כ בפ׳ בשלח. וע״ע בסמוך הוכחה לזה המדרש: ויצא וגו׳. לא הניחו שיבואו המלכים הללו עליהם אלא התחזקו והכינו הכל למלחמה ויצאו על המלכים גם מזה הוכחה שהכנתם היתה טובה. וע״ז היציאה כתיב לעיל כל אלה חברו וגו׳: את כדרלעמר וגו׳. כ״ז מיותר. וגם לשון ארבעה מלכים את החמשה אינו מדויק ולהיפך מיבעי חמשה מלכים את הארבעה שהרי הם הלכו למלחמה על הארבעה אלא ללמדנו שכל החמשה נלחמו את כדרלעמר בפ״ע ואת תדעל בפ״ע וגו׳ ארבעה מלכים כמו ארבעה מלחמות את החמשה ביחד. ובזה ג״כ נתיישב שנוי סדר כתיבתן מראש הפרשה. דכאן מספר הכתוב כסדר המלחמה מתחלה מצאו את כדרלעמר ונלחמו עמו. ואח״כ מצאו את תדעל ונלחמו עמו. ומכולם נצחו א׳ מד׳ את החמשה עד שלבסוף היה נצחון חזק של כליה: ויקחו את כל רכוש וגו׳ ואת כל אכלם. מבואר שלא בזזו עיירות סדום ועמורה אלא מה שמצאו במקום המערכה לקחו. ומנהג מלחמות האומות לפנים היה ליקח עמם אוצרות מלכים לבד מאכל לצרכי המלחמה. (וכמש״כ בס׳ דברים פ׳ ברכה עה״פ ולזבולן אמר). כ״ז לקחו ולא יותר: והוא יושב בסדם. ה״ז מיותר. ללמדנו שלא תאמר דלוט היה אז במערכי מלחמה ושבוהו לא כן אלא יושב אז בסדם ומ״מ לקחו אותו אע״ג שלא הלכו לסדום לבוז כמש״כ. מ״מ בשביל זה ביחוד הלכו לסדום ולקחו אותו. ומזה מבואר דכונתם היתה להרגיז את אברם: לאברם העברי. לא שהלך להודיע צער ולבשר רעה בלי תועלת. אלא משום שהיה העברי וידוע היה שיש תקוה ממנו לשנות את הדבר גם בדרך נס: והם בעלי ברית אברם. אמונת אברם. ברית הוא כנוי על אמונה. שכל המאמין ועובד את אלוה ה״ז כריתות ברית עמו שיהא הוא עובדו והאלוה ישגיח עליו. וע׳ להלן י״ז ד׳ ובס׳ שמות ל״א ט״ז ובכ״מ מש״ה אם היו הורגים את אברם היו המה בכלל. ע״כ יצאו גם המה למלחמה. וגם המה בטחו בה׳ המפליא לעשות: וירק את חניכיו. בנדרים דל״ב איכא למ״ד שהוריקן בד״ת. והוא פלא מה זה שעה לד״ת. אבל הענין הוא כמש״כ לעיל י״ב י״ז דזכות התורה היא חרב ש״י ובזה הזכות הגין ה׳ ולחם בשביל אברם. ע״כ כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב וכך עשה אברם הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו פניהם: וירדף עד דן. דן הוא בקצה גבול צפוני של א״י כידוע בגבולי יהושע ולא רצה אברם לרדוף אחריהם בעצמו חוץ לא״י: ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. בדן נחו כמעט ארבעה מלכים אלו כשהיה בערב כסבורים שישבות גם אברם מלהלחם בלילה. אבל אברם נתחלק הוא בפ״ע ועבדיו בפ״ע ויכם. אחר שהיו נחים וישנים בלילה: וירדפם עד חובה וגו׳. החיל שלא הוכו ונזדרזו לברוח. רדפו אחריהם אנשי אברם גם לחו״ל עד חובה. [ולפרש״י דחובה הוא דן אינו מובן הפי׳ אשר משמאל לדמשק] ומש״ה נקרא דמשק אליעזר. משום שעד דן היה נקרא המלחמה על אברם. ומדן והלאה נקראת ע״ש אליעזר. ודמשק היא העיר הראשית: וגם את הנשים. שמנהגם היה להוביל נשים יפות ומקושטות למקום המערכה כמש״כ בס׳ דברים כ״א י׳. ומש״ה נלקחו בשבי: ויצא מלך סדם וגו׳. בלא ספק היה נמשך הענין כמה ימים כמש״כ הרמב״ן ז״ל ואפי׳ לפי הדרש שהיה בדרך נס וקפיצת הדרך מ״מ זה לא היה אלא בתחלת בואו למקום המערכה אבל הרדיפה אחר המלכים ע״כ היה לאט לאט כפי מהלך הנרדפים וא״כ כבר יצא מלך סדום מן הבור ויצא מביתו לכבדו ולבקשו ודלא כהרמב״ן שכתב דלפי הדרש הבינו חז״ל שיצא מן הבור לקראתו ואאל״כ ודרשת חז״ל הוא מדסיפר הכתוב כל הענין בחנם ואינו נוגע להנס אלא ע״כ שיצא מן הבור בנס וניכר היה שבזכות אברם היה הדבר שאירע שעמד אברם עליו בבואו למקום המערכה ויצא מיד: ומלכי צדק וגו׳. הפסיק הכתוב דבר מלכי צדק בין יציאת מלך סדם לדבריו עם א״א ללמדנו דתשובת אברם בלשון אל עליון קנה שו״א למד ממלכי צדק והכי מבואר בשאלתות דר״א ס׳ עקב ומהיכן זכו ישראל לפרשה זו מברכה שברכן שם וכו׳ וכיון ששמע אברהם שמועה זו אף הוא נשבע הרימתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שו״א: לאל עליון. למעלה מכל הכחות שאוה״ע עובדים: קנה שמים וארץ. בב״ר אי׳ ממי קנאן ר״א ורי״צ. ר״א א׳ כאינש דאמר פלן עיניהו יאי. שערי׳ יאי. ורי״א היה מקבל את העוברים ואת השבים כו׳. והוא פלא. וכבר נתקשה בזה המדרש הרשב״א בשו״ת ח״ה סי׳ קט״ו. אבל הענין. דעין הוא כנוי להשגחה וכדכתיב והיה עיני ולבי שם כל הימים. הפי׳ השגחתי ורצוני וע׳ ת״י שכיון זה. ושערות כנוי על השתלשלות המעשה הצומחת מתחלת המחשבה שהם כמו שערות מראש המחשב ומשתלשלות. וידוע דשמים הוא מקום השגחה והארץ הוא תכלית הפעולה שימלא עי״ז כבודו ית׳ בכל הארץ. וכמש״כ לעיל ב׳ ד׳ בהר״ד. ואר״א בפי׳ קונה שו״א. דא״א זכה דהקב״ה יהי מתקן ע״י תכלית שו״א. היינו ההשגחה וההשתלשלות. והיינו המשל פלן עיניהו יאי ושערי׳ יאי. והנה לר״א פי׳ קונה שמים וארץ קאי על אל עליון וכמו שאנו אומרים בתפלה וקנה הכל. ור״י מפרש דקונה שו״א קאי על אברם שע״פ שהקרא ש״ש בארץ והגיע לתכלית הבריאה נעשה שותף להקב״ה במע״ב. והא פשיטא דרי״צ מודה לר״א בפי׳ לשון אברם הרימתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שו״א. דקאי על הקב״ה ולא פליג אלא על דבר מלכי צדק ולמד מדלא אמר זה השבח של הקב״ה בברכה שבירך את ה׳ ולומר ברוך אל עליון קנה שו״א אשר מגן וגו׳ אלא רצה מלכי צדק לכלול זה השבח גם על אברם ע״כ אמר בלשון דמשתמע לתרי אפי: אשר מגן צריך. כמו שנתבאר לעיל דהמלכים כוונו לצור על אברם ומלכי צדק שמח עמו שגם הוא בצדקו רצה התחברות שו״א בהשגחה. והיינו שאמר ישעי׳ מ״א ויחזק חרש את צורף וגו׳ ודרשו בב״ר חרש זה שם כו׳ אומר לדבק טוב הוא. פי׳ זה שמדבק שמים עם ארץ הוא טוב. וע״ע בסמוך: תן לי הנפש. מובן שהבין מלך סדום שהמה לאברם שזכה מן ההפקר כמציל מן הארי ומן הלסטים וע״כ ביקש שיתן לו: והרכוש קח לך. לשון קח משמע שהמה עדיין אינם שלו. וכן אמר אברהם בפירוש ואם אקח מכל אשר לך. וא״כ לא נצרך מלך סדום לבקש הנפש. אבל הענין דודאי אע״ג שהיה אברם אפשר לזכות מן ההפקר מ״מ ירא שמים אינו עושה כן. כדאיתא בשבת דק״כ במציל מן האש. די״ש לא ניחא לי׳ דליתהני מאחרים וממילא המה לבעליהם הראשונים אבל עבדים אם לא היה אברם זוכה בהן היו זוכין בעצמן מן ההפקר כדאיתא בגיטין דל״ט גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם ב״ח. וא״כ היה אברם רשאי לזכות בהם קודם שזכו בעצמן היינו בגמר הפדיון מהמלכים שזכו בהם בקנין מלחמה. וע׳ ביבמות דמ״ו א׳. מש״ה אמר מלך סדום לאברם להפוך הדבר: הרמתי ידי. ברבה איתא שעשאן תרומה. פי׳ הקדישן לשמים. ולא על רכוש סדום. אלא רכוש אמרפל וחביריו: אם מחוט ועד שרוך נעל. יש להתבונן כל פרטי משלים הללו. והנה חז״ל חולין דפ״ט דרשו שזכה א״א עבור זה הלשון חוט של תכלת ורצועות של תפילין. ויש להבין על מה זכה בשביל זה הלשון. ואם מפני הנדיבות שלא רצה ליקח מאומה היה להם לומר בשביל שאמר ואם אקח מכל אשר לך. ובאמת אין זה רבותא כ״כ לפי מעלת א״א. שהרי אמרו בחולין דפ״ט קשה גזל הנאכל שאפי׳ צדיקים גמורים א״י להחזירו שנא׳ מלבד אשר אכלו הנערים. הרי שנקרא גזל. וכמש״כ לעיל די״ש לא ניחא לי׳ דליתהני מאחרים כה״ג. אלא עיקר השכר הוא בשביל זה הלשון אם מחוט ועד שרוך נעל. שנכלל בחין ערך שפתים הללו חסידות גדולה והענין דאיתא בב״ר פל״ט אחות לנו קטנה. זה א״א שאיחה את כל באי עולם. ב״ק אומר כזה שהוא מאחה את הקרע. והוא ע״פ דאיתא עוד שם פי״ט עיקר שכינה היתה בתחתונים כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה כו׳ עד שבא א״א והחל להורידה ע״ש באורך. נמצא תכלית שלימות הבריאה היה שיהיו מחוברים שו״א בהשגחה ע״פ המעשים אלא שנקרע ע״פ החטא. ובא א״א ותפר את הקרע וממילא איחה בזה את כל העולם כדאיתא ביבמות דס״ג אפי׳ כל משפחות אין מתברכות אלא בשביל ישראל. ובב״ר פל״ט אפילו ספינות המפרשות ליה״ג כו׳. והנה מה שהגיע מפלת המלכים ע״י א״א היה ע״י שני דברים. אחד ע״י רובי צדקותיו שזכה להיות מאחה את הקרע. ושנית ע״י שהעיר צדק ורדף אחריהם דבל״ז לא נהרגו ועל שני דברים הללו אמר שאינו מבקש שכר מבעל הגמול ית׳ לא על החוט שתפר את הקרע ולא על שרוך נעל שרדף אחריהם. ורק מאהבה הנני עובד והיינו כשבא ישעיה מ״א לאותו ענין אמר ועתה ישראל עבדי וגו׳ זרע אברהם אוהבי דבאותו מעשה הראה אברהם שעובד מאהבה ולא משום גמול והיה בזה דברו למלך סדום דאחר שאיני מבקש שכר מהקב״ה ממילא. אם אקח מכל אשר לך. האיך אקבל ממך שכר: ולא תאמר אני העשרתי וגו׳. דאע״ג שקבל אברהם מתנות מכמה ב״א במצרים ומאבימלך ידע שמתייקרים בו. וכדאיתא בקידושין פ״א דקבלת אדם חשוב מיחשב מתנה. אבל מלך סדום ידע בו שהוא רע עין ויחשוב למתנה לאברהם. וגם לא רצה אברהם להחשיבו כלל ולעשות עמו התרועעות : בלעדי. חוץ ממני אין הדבר הזה לפי ערכי: רק אשר אכלו הנערים. דייק הנערים. ולא אשר אכלנו. ולכלול גם אשר אכל הוא. אלא הוא אכל משלו רק עבדיו באשר אינו מחויב לזונם לכ״ע אלא כשעושים במלאכתו כדמבואר בגיטין די״ב וכל משך המלחמה הרי עשו בשביל סדום. עכ״פ לא עשו במלאכת אברהם. ואפי׳ אם מלך סדום לא היה מחויב לזונם מ״מ הרי הם כעבד שגזל ואכל שאין האדון חייב לשלם: וחלק האנשים וגו׳. אנשים שאינם עבדיו של אברהם. משא״כ נעריו היינו עבדיו אין להם חלק בפ״ע דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל שארי אנשים שהלכו עמו במלחמה המה יזכו בחלקם:
